פרשת וארא

“וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם”
המכות, שנתן הקב”ה על אֶרֶץ מִצְרָיִם, ועל המצרים, שיבשו את מהלך חייהם המקולקלים, והכריחו אותם להתנהגויות חדשות ושונות בהתאם. 
כך לעיתים חוטף האדם מכות מהחיים, והוא נאלץ, שלא ברצונו, לוותר על דרכו המקולקלת ותענוגותיו הפסולות.

פַּרְעֹה, הוא המשל ליצר הרע, (“פַּרְעֹה” - אותיות “העפר” / “העֹרֶף”), הוא הכוח, בליבו של האדם, שאינו רוצה להישמע לקולו של הקב”ה ולתורתו, אלא משכנע את האדם שכדאי לו למרוד, לעשות ככל העולה על רוחו, ולדבוק בחיי החומר והתאוות (זהו כוח הרצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו בלבד).

מכות מִצְרָיִם, הן משל לגלים גלים של סימנים ואֹתֹת (“וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי”), ששולח הקב”ה לאדם, כדי שיתגבר על יצרו הרע (יכניע את הפַּרְעֹה שבליבו), וישוב אל דרך הקדושה. 
לאדם ניתנת בכל רגע הבחירה החופשית - להתעלם מן הסימנים, ולהמשיך בדרכו, או לקרוא אותם בזמן - לתקן, ולהציל את עצמו מייסורים נוספים.

ניתוח המחזוריות במכות מִצְרָיִם תעזור להבין טוב יותר את האופן, בו “מְדַבֵּר” הקב”ה עם כל אחד ואחד מאיתנו במהלך חייו -
תשע המכות נחלקות לשלוש שלשות, והמכה האחרונה, העשירית (מַכַּת הַבְּכוֹרוֹת), היא הקשה מכולן. 
כל שלוש מכות מהוות שלב חינוכי חדש במערכת הסימנים והאֹתֹת, בהתאם למצבו הרוחני של האדם.

1. ההתראה הראשונה, בכל סדרת מכות, ניתנת לפַּרְעֹה ביחידות (עַל שְׂפַת הַיְאֹר), כדי שלא לבייש אותו (כך היה לפני המכות: דָם, עָרֹב, בָּרָד)
2. ההתראה השנייה ניתנת לפַּרְעֹה בפומבי בארמון (“בֹּא אֶל פַּרְעֹה” – אל ארמונו), כדי להגביר עליו את הלחץ הסביבתי, בעצם הפומביות (כך היה לפני המכות: צְּפַרְדֵּעַ, דֶּבֶר, אַרְבֶּה)
3. והמכה השלישית, כאמור, ניתנת כבר ללא התראה כלל, כוון שלא הועילו שתי ההתראות הקודמות לה (כך היה לפני המכות: כִּנִּים, שְּׁחִין, חֹשֶׁךְ).

יש מקרים שהאדם מרגיש שמשהו רע עומד להתרחש בחייו, ויש מקרים ש”המכה” ניחתת עליו בהפתעה מוחלטת. הקב”ה שולח לאדם התראות תחילה (בדיקה רפואית שלא מבשרת טובות, זימון לחקירה, שיבושים במהלך עסקה גדולה, בן זוג שמודיע כי רוצה להיפרד...), ובמידה ולא הופנם המסר, ולא התרחש התיקון הנדרש, אז ניתנת מכה חזקה יותר, ללא התראה, ותפקידה לזעזע את האדם, ולהניעו לפעולה.

“וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה’ (יקוק) אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יקוק, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ”
לפעמים האדם מקשה עורף, ואינו רוצה להכיר במציאות הבורא, חושב כי הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, להסתדר בעולם בכוחות עצמו, ולחיות את חייו כרצונו – זו בדיוק הסיבה ששולח אליו הקב”ה תחילה איתותים קלים, במטרה שיעצור לרגע את מהלך חייו, ויכיר שיש מנהל לעולם.

כשדרש משה מפַּרְעֹה לשחרר את בני ישראל, אמר פַּרְעֹה בעקשנות: 
“לֹא יָדַעְתִּי אֶת יקוק”, והתגובה בהתאם לא אחרה לבוא.

“בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה’“ – שלוש המכות הראשונות ניתנו לפַּרְעֹה, כדי לחנך אותו תחילה, שידע כי יש קב”ה בעולם.
“לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” - שלוש המכות הבאות ניתנו לפַּרְעֹה, כדי שידע כי הקב”ה שולט בכל החומר בעולם (הָאָרֶץ היא החומר).
“בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ” - שלוש המכות האחרונות ניתנו לפַּרְעֹה, כדי שידע, כי הקב”ה הוא השליט האחד והיחיד, ושהכל באמת נהיה בדברו (בניגוד לאמונה המצרית, שיש בטבע כוחות שליטה של אלים רבים).

“וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר... וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְדָם”
גם כאשר הפַּרְעֹה הפנימי שבאדם מקשה את ערפו, והוא מסרב להשתנות ולתקן, הקב”ה עדיין אינו מכה את האדם ישירות, אלא רק מאותת לו בעדינות, דרך נזק ברכושו. רק במידה ויתעלם האדם מן הסימן, אז תבוא עליו המכה הבאה ובעוצמה חזקה יותר, עד שלבסוף לא יוכל עוד להישאר אדיש.

תחילה נהרס לאדם משהו שחביב על האדם - למשל הרכב מקבל מכה, המחשב נהרס לו ונמחק חומר חשוב, הטלפון הנייד מתרסק, תכשיט יקר נאבד, נזילה בבית גורמת לנזקים וכד’... 
נגרם לאדם נזק ברכושו, במטרה לעוררו להתבונן ולחשוב.

כך היה גם במִצְרָיִם – תחילה לא הכה הקב”ה את פַּרְעֹה והמִצְרִים ישירות, אלא הכה את היאור בלבד, שהוא היה מקור השפע של המִצְרִים, מקור החומריות בחייהם, והיה חביב עליהם במיוחד (נתן רק נזק ברכושם).

“וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ ... וּבְכָה וּבְעַמְּךָ, וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים”
כאשר האדם אומר לעצמו שכל הצרות הפוקדות אותו הן רק יד “המקרה”, אז מתחילות המכות להתקרב אל המעגל הקרוב סביבו - פוגעים בו אנשים, מרגיזים ומצערים אותו, הילדים מורדים בסמכותו, תובעים אותו לקוחות, יש כנגדו חקירה מטעם הרשויות ...

כך היה גם במִצְרָיִם – הַצְפַרְדְּעִים יצאו מן היאור, ועברו אל הבתים ואל האנשים. המכה לא הייתה על הרכוש בלבד, אלא כבר הורגשה והציקה בסביבתו הקרובה של האדם, אולם עדיין לא הזיקה ישירות לבריאותו.

“וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה”
כאשר האדם ממשיך בהתנגדותו, וממשיך שלא לשים את ליבו לסימנים, ואינו רוצה לתקן, יש צורך להגביר את העוצמה, ולתת לאדם סימן מכאיב יותר - על גופו ממש, ולהפעיל לחץ גם על נפשו הבהמית (“בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה”) - לפתע כואב לו הראש, הוא נפצע קל, נתפס לו הגב, חוטף פריחה בעור, מקבל צינון עם חום ... 
כך היה גם במִצְרָיִם – הכינים היו קופצות על הגוף ממש, והיו מגרדות ומציקות, אך עדיין לא היו חולי מסוכן.

“וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי הֶעָרֹב”‘ “דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד... וַיָּמָת, כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם”,... “הָיָה הַשְּׁחִין, בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם” 
הכיוון כבר ברור – בשלב הבא יגרמו לאדם נזקים כלכליים חמורים יותר (עָרֹב, דֶּבֶר). מעבר לכך, אם ימשיך להתעלם מהסימנים, ולא יתקן, יקבל מחלות קשות על גופו ממש (שְּׁחִין), ומשם יחווה כבר מכות קשות ביותר בכל תחומי חייו, ויתכן ואף יגיע לידי השבתה כללית - עניות, פשיטת רגל, אשפוז, גירושין, מאסר ... (בָּרָד, אַרְבֶּה).

“וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, מֵאָדָם, וְעַד בְּהֵמָה” – 
המכה בשלב הזה כבר מורגשת וכואבת בכל מערכת יצריו החומריים של האדם (“בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם”), פוגעת לו בצרכיו הבסיסיים כאדם (“מֵאָדָם”), ומשביתה לו לחלוטין את הרצונות המקולקלים של נפשו הבהמית (“וְעַד בְּהֵמָה”).

“וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ”
בשלב זה חייו של האדם בחֹשֶׁךְ רוחני – הוא אינו מסוגל להמשיך ולראות את המציאות באופן ברור, והוא סובל מאוד, ומואס בחייו.
הרצון להתנגד לדרך האמת, והבחירה לייחס את הצרות רק ליד המקרה, מבלי לקחת אחריות אישית, תמית אסון על חייו, והאדם יהפוך עיוור למציאות, כמעט מבלי יכולת לתקן.

“הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה”(יומא ח’, ט’),
אדם שיקשה את ליבו, ימרוד שוב ושוב בסימנים שישלחו אליו, וימשיך בקלקוליו, יגיע לבסוף לשלב, בו כבר לא יקבל עוד סיוע משמים, ויקשה עליו מאוד לחזור בתשובה.

כך מסביר רש”י לגבי פַּרְעֹה, שלא היה מוכן להכיר בכוחו של הקב”ה ובשליטתו: “מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני, שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים, לתת לב שלם לשוב (אלו שאינם מוכנים לשמוע על “תשובה” כלל), טוב לי שיתקשה לבו (טוב שהוא מתעקש), למען הרבות בו אותותי (שיוכל לתת בו עוד מכות), ותכירו את גבורותי (והאחרים, שיראו את צרותיהם, יזדעזעו, ויחזרו מכך הם בתשובה)” 
(רש”י, שמות ז, ג’).

“כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן” (רבי ישראל מסלנט)
גם לחוטא הגדול ביותר עדיין יש תקווה ותקנה - כל עוד והאדם עדיין חי, והחליט הקב”ה להחזיר לו את נשמתו בבוקר, סימן שהקב”ה טרם התייאש ממנו, ועדיין מחכה לו שיתקרב אליו, שישוב מדרכו הרעה, שירצה לסדוק את הקליפות סביב ליבו, וייתן לאור ה’ לחדור.

“וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת”
מכת הבְּכֹרוֹת, היא המכה האחרונה והקשה מכולן - מוות בייסורי נפש. זו תוצאה של דבקות האדם ביצריו (בְּמִצְרָיִם), דבקותו בתאותיו, מבלי שרצה להכיר בקב”ה ותורתו. ההתרחקות מהקב”ה הביאה על האדם את הצרות, עד שהגיע לבסוף גם לאבדון ממשי.

אין מקרה בעולמנו (“מקרה” אותיות: רק מ- ה’). כל מאורע כואב בחייו של האדם, מחייב את האדם לעצור ולשאול את עצמו, מה מאותת לו הקב”ה, ועל כן עליו מוטלת האחריות לחקור ולגלות את שורש הקלקול במעשיו, אשר בגינו באו עליו הייסורים והצרות.

“כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה’ אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ” (דברים פרק ח)
תחילת התיקון הוא ברצון לדבוק באמת, ברצון להפסיק וללכת נגד חוקי הבריאה, ולסבול - להתחיל להתבונן במציאות, ולראות כי הקב”ה לבדו, הוא זה המנהל את העולם, והוא זה שמקשה לעיתים על האדם, כמו אבא טוב, המקשה על בנו, רק כדי להציל אותו מעצמו. 

כפי שניסח זאת בחוכמתו שלמה המלך - 
“חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר” (משלי פרק יג).
האדם צריך להפסיק לחשוב כקורבן, ולהפסיק לשאול את עצמו - למה החיים כביכול אינם הוגנים, למה באות עליו הצרות בצרורות, למה מגיע לו כל הסבל הזה.... למה? למה? למה?....

כדי שיוכל האדם לשוב ולקחת חזרה את השליטה על חייו, עליו להתחיל ולשאול את עצמו שאלות חדשות - 
מה רוצה ממני הקב”ה? איפה טעיתי? מה עלי לתקן? איך להעלים את הצרות, ולשוב אל מסלול החיים הנכון? איך צריך לחיות יהודי, מרגע שפוקח את עניו בבוקר?

והרי אצל הקב”ה הכול נמדד מידה כנגד מידה, ומתוך נקודת הצער והייסורים, יוכל האדם גם למצוא את התשובות, והרמזים, שיורו לו מה עליו לתקן – לרוב באופן בו קלקל, שם גם יקבל את הצער והסבל, ומתוך כך יוכל ללמוד איכן עליו לתקן.
בידיו של האדם לשנות את מצבו וגורלו - כך שמיד שבאה עליו צרה כלשהי, יעצור, יבחן את מעשיו, ילמד היכן קלקל, וינסה מיד לתקן את דרכיו.

“יהי רצון מלפניך ה’ אלהי שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים, אבל לא ע”י יסורין וחלאים רעים” (ברכות יז א)

קובע הרמב”ם להלכה - “אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה - הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה” (הלכות תשובה פרק ג – כו’).

כאשר רוצה האדם לקרוא את הסימנים ולשוב אל דרך התורה, מתחילים להתחולל ניסים קטנים בחייו: נשלחים אליו סימנים מסוג חדש – לא עוד צרות ומכאובים, אלה מדריכים רוחניים שונים, ובלבושים שונים, הבאים לכוון אותו חזרה אל דרך האמת: 
הוא פוגש חבר שחזר בתשובה, ושומע עד כמה הוא ב”אורות”, נופל לידיו ספר הדרכה שמעורר אותו, הוא שומע הרצאה באינטרנט שרלוונטית למצבו ולומד מה לתקן, מזמינים אותו לשיעורי תורה, והיד עוד נטויה ...

“אלא שהרעותי את מעשי, וקיפחתי את פרנסתי” (קידושין פב ב)
הקב”ה אינו מעניש את האדם, המכות והצרות הבאות עליו, הן אך ורק תוצאה של מעשיו, אשר הרחיקו אותו מהגנת הבורא, ואפשרו לכוחות השליליים שבבריאה לפגוע בו. 
אדם, שעניו בראשו, יבין מיד את הסימנים בחייו ויבחר להשתנות, יקבל על עצמו הנהגה חדשה, יתגבר על יצריו, ויראה מיד איך המכות מפסיקות, ואיך הצער והכאב יתהפכו לישועות.

עלינו לפקוח את העניים ולראות את המציאות האמיתית סביבנו, כי משיח בדרך, והגאולה קרובה מאי פעם. זו ההזדמנות האחרונה של כולנו יחד לתקן, ועלינו לחטוף את ההזדמנות הזו בשתי ידינו, ובזכות זו ירחם עלינו הקב”ה, יפסקו הצרות, ותבוא עלינו הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימנו ממש.